אנחנו לא ננוח עד שהילדים שלנו יהיו בידיים טובות

החשדות שלפיהן אנשי צוות במעון “בני ציון” בראש העין התעללו בחוסים חסרי-ישע, לא יכולות לעבור ליד אף אחד בשוויון נפש. וגם אם מדובר בחוסים בני יותר מ-18, הם הרי הילדים של מישהו. יש להם אימא ואבא שסמכו על המקום שאליו הם הכניסו את היקר להם מכול. בין הראשונים שלא ישנים בלילות מאז שהסיפור הזה יצא לאור – הם אנחנו. המשפחות המיוחדות.

מאי שלי נולדה לפני תשע שנים וחצי. הייתי בטוחה שנולדה לי ילדה “רגילה”, לא תכננתי להיות אימא לילדה עם צרכים מיוחדים. כשהיא אובחנה, חווינו טלטלה גדולה. אני זוכרת את הלחץ שהופעל עליי כשהיא הייתה בת שנתיים, כדי שאכניס אותה למעון שיקומי. בהתפתחות הילד כל כך רצו לעזור לי, והאמינו שהדרך הנכונה היא שמאי תהיה סוף סוף במסגרת כלשהי, ואני ארגיש, אולי, קצת הקלה.

נכנסתי למעון השיקומי ובכיתי. נכנסתי למחרת ושוב בכיתי. בשקט בשקט, בלי שאף אחד שם לב. פחד גדול אחז בי מול מסגרות של חינוך מיוחד. לא הכרתי את העולם הזה בכלל, והייתי בטוחה שדברים נוראיים קורים במקומות שבהם יש חסרי ישע.

עד שסמכתי על הצוות שם, עבר המון זמן. בסוף השהות של מאי שלי במקום, גם הבנתי למה. הבנתי שדמויות “לא נעימות” אני מזהה מצוין, ושאני חייבת להקשיב לאינטואיציה הבריאה שלי.

בהמשך גיליתי גן חינוך מיוחד שקרו בו ניסים ונפלאות. ורק אז, לאט, התחלתי להבין שיש מקומות נהדרים, שאפשר לסמוך עליהם, שצריך רק צריך למצוא אותם. ואז מגיע הסיפור הזה ושוב מחזיר אותי לנקודת האפס, מחזק את הפחד הבסיסי שבו אני נלחמת כל בוקר – הפחד שמישהו יעז לפגוע בנשמה הטהורה שלי, בילדה המושלמת שלי. היא מדברת אמנם, ויכולה לספר בדיוק מה עושים לה, אך עם זאת זקוקה להשגחה צמודה מאדם אמין. וכזה עם לב גדול.

אצלנו ההורים המיוחדים יש פעמים רבות שלבים כאלה. תחילה לא הסכמתי שאף אחד יטפל בה, עשיתי הכול בכוחות עצמי עד שקרסתי, ואז הבנתי שאני חייבת לבקש עזרה. ואז גם הבנתי שמדובר בריצה למרחקים ארוכים, ושאני לא אוכל לנצח לטפל בה.

רגע, מה יקרה כשלא נהיה פה? הרי בסופו של יום ככה זה עובד, לא? מי ידאג אז לאפרוחית שלי? לאט-לאט, אני משתדלת להפנים שאצטרך לשחרר אותה מתישהו, שגיל 21 הוא מצוין בשביל למצוא לה את המקום המדויק לה. ואז זה מגיע, אתם מבינים? אחרי סיפור כזה, הורים רבים כמוני חוזרים לנקודת האפס, לאמירה הזאת – “אני לא אוציא אותה בחיים מהבית! שהיא תמיד תהיה איתי!”. וזה קשה.

אז אני מחבקת את כל ההורים כולם. יש מי שחווה את זה במעון לתינוקות (שהם חסרי-ישע מפאת גילם הצעיר), ויש מי שחווה את זה לפי החשד במעון בני ציון, שם ובמקומות דומים לו חסרי-הישע אמורים לקבל טיפול הולם, ובמקומו הם חווים אלימות והשפלה.

ולא, אנחנו לא ננוח עד שהילדים שלנו יהיו בידיים הכי טובות. והלוואי שאף פעם לא אחזור שוב לנקודת האפס הזאת.

הכותבת היא אימא לילדה המתמודדת עם “תסמונת וויליאמס”, מרצה ומאמנת הורים לילדים מיוחדים