למה מונעים מקשישים את הזכות לטיפול בבית האבות?

לפני כמה חודשים הזדמן לי ללוות אישה בת גילי שטיפלה במסירות באמה. האם הייתה דיירת בית אבות במצב דמנטי שפונתה לבית חולים אך מרגע ששוחררה משם, דרשה קופת החולים לשחרר אותה למרכז גריאטרי, מר”ג, המרוחק ממקום מגוריה של המשפחה, ולא לביתה.

בנקודה זו החל הסיפור להטריד אותי מבחינה עקרונית ומוסרית: כאשר אדם משתחרר מבית החולים, גם אם הוא עדיין זקוק לטיפול סיעודי, הוא רשאי לבחור לקבל שירות רפואי בביתו. כיום קיימות חברות וקופות חולים המעניקות לקשישים בישראל טיפול סיעודי בבתי הקשישים ולא במוסד.

אולם, קשישים שעבורם בית האבות הוא ביתם, אינם יכולים לשוב לביתם ולקבל בו טיפול סיעודי, ובמקרה של קורונה אסימפטומטית או סימפטומטית קלה ובינונית – יש לפנותם למר”ג. מדוע? מה הבסיס המשפטי לאפליה הבריאותית החמורה של דיירי בתי האבות הנדרשים בכל מצב של תחלואה להתפנות למר”גים או לבתי החולים, קל וחומר שדווקא אוכלוסייה זו, של דיירי בתי האבות, היא האוכלוסייה המחוסנת ביותר בישראל? כיצד עומדים בתי המשפט והמחוקקים מנגד ומאפשרים את האפליה? אולי זה אחד המקומות הראשונים שבהם החברה שלנו נדרשת לבטא את ערך השוויון.

מקרה זה גם, כנראה, מבהיר את התמותה הנרחבת של בני “גיל הזהב” מקורונה בשבועות האחרונים. אוכלוסייה זו, שחלקה מתגורר בבתי אבות, מפונה דרך קבע מבתי האבות לבתי החולים בעקבות כל בדיקה חיובית סימפטומטית קלה או אסימפטומטית. ואולם, גם אלמלא היה מחסור בכוח אדם בגלל הגבלות הקורונה, בתי החולים והמר”גים אינם יכולים לתת לאוכלוסיית הקשישים חסרי הישע את המענה הנדרש לצורך טיפול נאות בהם, במצבים שונים של שלהי החיים. עוד ועוד נשמע במעגלים המקצועיים המשיקים לעולם הרפואה והסיעוד כי עצם ההוצאה של אדם מבוגר ממקומו כבר יכול להעלות תחלואה ותמותה.

חמור מזה, כשמוציאים אותו לאשפוז בבית חולים במחלקה פנימית ועוד יותר חמור, כשמעבירים אותו למחלקת קורונה, הקשיש סובל מבדידות שפוגעת בבריאותו. במסגרת הטיפול הוא נאלץ לראות בעיקר צוות הנראה לו כמפלצות עטופות ב”חליפות חלל”, כמעט ואין לו עם מי לדבר, לעתים הוא אינו מקבל טיפול וכחולה גריאטרי־סיעודי, אי־קבלת טיפול סביב השעון – לרבות הניתוק ממשפחה ומיעוט הטיפול הסיעודי – לעיתים קרובות עלול להיות גזר דין מוות עקיף לקשישים שפונו לשם.

אינני רופאה או מנהלת מערכת בריאות אלא מלווה רוחנית השולחת את תלמידיה ומדריכה אותם בליווי הקשישים לצד בני משפחותיהם. ואולם, על פי כל המידע המצטבר מסיפורים שמגיעים אליי, ניכר כי נדרש לפתוח בדחיפות המירבית מחלקות בידוד (“בידודיות”) בכל בתי האבות, לאפשר לבני משפחות או לכוח אדם מטעמם וגם מטעם בתי האבות לשהות ליד הקשישים חסרי הישע, בעיקר לאחר שאובחנו כמאומתים לקורונה (בין אם הם סימפטומטיים במצב קל עד בינוני, וקל וחומר אם הם אסימפטומטיים). בכך גם נקל על הצוות המטפל בבתי האבות ובבתי החולים וגם נציל את חיי הקשישים בישראל שאנו חייבים להדרם ולכבדם, הן מתוך המסורות כי על ברכיהם חונכנו (יהודים וערבים כאחד), והן מתוך חוב אישי שלנו כלפיהם, פשוטו כמשמעו.

ד”ר עינת רמון היא מלווה רוחנית, מנהלת תוכנית מרפא להכשרת מלווים רוחניים במכון שכטר