“בודדים, לא שייכים, מאבדים עניין ועצבניים”: מחיר המגפה שילדים משלמים

כולנו יודעים שהשנתיים האחרונות לא עשו טוב לילדים ולבני הנוער, אבל לא תמיד ברור עד כמה. אולי גם קודם, לפני שפרצה אל חיינו מגפת הקורונה, הם היו במצב נפשי ירוד – אבל פשוט לא טרחנו לבדוק את זה? אז יש מי שכן בדק.

פרופ’ ענת שושני, המנהלת האקדמית של “מרכז מיטיב” בבית הספר ברוך איבצ’ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן, וד”ר אריאל קור, גם הוא מאוניברסיטת רייכמן ומהמרכז הישראלי להתמכרויות, ערכו ב-2019 מחקר גדול על מצבם הנפשי של ילדים בישראל. המחקר בדק בריאות נפשית כללית, דיכאון, חרדה, פאניקה, וגם התמכרויות לסמים, אלכוהול, פורנוגרפיה ומסכים, אצל ילדים ובני נוער מכיתה ד’ עד כיתה י”א. ממצאיו של המחקר אף פורסמו בשעתו.

במהלך השנתיים האחרונות המשיכו השניים לעקוב אחר אותה קבוצת ילדים ובני נוער, ובדקו את אותן סוגיות במהלך מגפת הקורונה. “כשיצאנו למחקר ב-2019 רצינו לבדוק עד כמה ילדים בישראל מאושרים ושבעי רצון מחייהם, מה מידת הבריאות הנפשית שלהם, ועד כמה הם משתמשים במסכים ובחומרים ממכרים”, מסבירה פרופ’ שושני, “מי ידע שזמן קצר לאחר מכן תפרוץ הקורונה”.

בימים אלה היא הגישה את המחקר העדכני לוועדת החינוך של הכנסת, עם נתונים על אותן סוגיות, אצל אותם ילדים, בתקופה זו. כאשר משווים בין הממצאים – התוצאות אינן פשוטות. החוקרים מצביעים על עלייה מובהקת, מובנית וברורה בתסמינים של חרדה ודיכאון, ירידה ברגשות החיוביים, ירידה בקשר עם חברים ובתמיכה חברתית, וכמובן עלייה בשימוש במסכים – איך לא, אחרי 23 חודשים של סגרים ובידודים, מסכות ושעות ממושכות בזום. “ועוד ראינו שהעצבנות עלתה פי 3, כמו גם דיווחים על סחרחורות”, היא מוסיפה.

איך סחרחורות קשורות?
“לא ניתן לנתק את הגוף מהנפש שלנו. לפעמים יש לנו סימפטומים גופניים, שהם תסמינים של בעיות נפשיות. ברגע שאני מרגישה לא טוב נפשית, כלומר חווה יותר חרדה, יותר דיכאון, יותר לחץ – יש לזה ביטוי לא רק בנפש, אלא גם בגוף. לכן, למשל, המחקר מצא שאם לפני הקורונה 10% מבני הנוער והילדים התלוננו על סחרחורות, במחקר שעשינו לאחר מספר סגרים – המספר כבר עומד על 28%”.

עוד ממצאים מדאיגים: לפני הקורונה 19% מבני הנוער והילדים דיווחו כי “איבדו עניין” באלמנטים שונים בחייהם, בדומה לאחד מתסמיני הדיכאון. כיום אומרים זאת כבר 50% מהם. תחושת הבדידות עלתה גם היא, מ-10% ל-28%, ותחושת העצבנות זינקה מ-17% ל-44%.

מה עשיתם עם הנתונים הללו בוועדת החינוך?
“הצגנו אותם כדי להדגיש עד כמה לתקופות של סגרים, בידודים ממושכים ולמידה בזום – יש השלכות מזיקות על הילדים. אנחנו ממש מסכנים בכך את מצבם הנפשי, וצריך לחשוב איך להקל עליהם. לכן, חשוב לבחור בקפידה מתי עושים סגר או בידוד ולכמה זמן, כי ילדים צריכים להיות במסגרות, בחוגים, עם חברים בחוץ, בתנועות נוער ועוד, ולא סגורים בבית במפגשים לימודיים או חברתיים בזום. ככל שהם יותר מול המסך וסגורים בבית, הנזק ארוך הטווח עלול להיות קשה יותר”, מדגישה פרופ’ שושני.

ילדים ובני נוער שרואיינו למחקר סיפרו לחוקרים שהם מרגישים בודדים, פחות שייכים, מתגעגעים לחברים, שהם חשים בירידה בתמיכה חברתית, בהיעדר רצף חברתי יציב. כל אלה מולידים תחושות קשות של פחדים, חרדות, נטישה וחוסר תקווה לעתיד. יש כמובן גם את החשש הבריאותי: להידבק ולהדביק בני משפחה אחרים. “הילדים”, אומרים החוקרים, “לא רואים את הסוף, והתקופה הזו מעוררת אצלם עוד יותר בדידות, דיכאון וחרדה”.

וזה לא מפתיע.
“נכון, כי אנחנו מתפתחים בעולם החברתי. אנחנו לא יכולים להתפתח לבד בחדר, סגורים מול מסך. כדי להתפתח, ילדים צריכים לשחק, ליצור חברויות, לפתח תחומי עניין, לווסת רגשות, להתמודד עם אתגרים וקונפליקטים ולפתור בעיות. את כל אלה הם לא לומדים בבית לבד. וכשכל הדברים הללו לא מתקיימים ולא יציבים – יש פגיעה ממשית בהתפתחות”.

מה את צופה שיהיו התוצאות?
“התוצאות, לצערי, כבר כאן. הנזק הנפשי, החברתי והלימודי ניכר לעין והוא הולך ומצטבר ומותיר חותם. אני מאמינה שהרבה הורים מרגישים את זה בבתים. אני סבורה שלאחר שנתיים, ניהול הסיכון האפידמיולוגי חייב לקחת בחשבון את ההשלכות של ריחוק חברתי על ההתפתחות החברתית, הרגשית והלימודית של הילדים”.

אז מה עושים? תני לנו המלצות פסיכולוגיות להורים.
“תקופות של פגיעה ברצף הלימודי והחברתי הן מזיקות, ודאי בגילים צעירים, וצריך למזער אותן כמה שיותר. במצבים שבהם הילדים סגורים בבתים, צריך לחזק אצלם גורמי עמידות כדי להפחית מצוקה נפשית. לדוגמה, גילינו במחקר שבבתים שבהם שמרו על שגרות יומיומיות בצורה טובה, שמרו על ארוחות משפחתיות מסודרות, דאגו שהילדים יקומו, יחליפו בגדים, יהיו עסוקים בפעילויות שונות ולא רק ישהו מול המחשב, ובערב יתקלחו וילכו לישון בשעה סבירה, בלי להפוך את הלילות והימים – המצב הרגשי שלהם דווח כטוב יותר.

“בנוסף, מצאנו כי תמיכה רגשית משפחתית וחברתית חיונית מאוד. ילדים ששמרו על קשר עם חברים בתקופות סגרים ובידוד, דיווחו על פחות תסמינים נפשיים. בנוסף, להורים, עד כמה שזה קשה, יש תפקיד חיוני בתקופה הזו – להכיל את הילדים, לתמוך ולהיות רגישים למה שהם עוברים. זה לא קל, כי ההורים ממשיכים לעבוד, פעמים רבות הם בעצמם שעות ארוכות מול הזום, והבית והעבודה מתערבבים. אבל במשפחות שבהן היה הורה אחד לפחות שהיה זמין עבור הילדים ברגעים הקשים, היה קשוב, סייע בלמידה מרחוק והיה מעורב, חיבק כשצריך והפיג חששות, דאג לגיוון הפעילויות בבית, עורר רגשות חיוביים ואווירה ביתית חיובית, טיפל ושמר על שגרה – הילדים דיווחו על פחות דיכאון וחרדות”, מסכמת פרופ’ שושני.