“כבר שנתיים שהילדים סובלים מחרדות, ואין מענה”

בתקופה האחרונה כולנו קוראים ושומעים על מחקרים ודיווחים שמתארים את המחירים הנפשיים שילדים משלמים בעקבות מגפת הקורונה. והנה, מאחורי הכותרות יש ילדים שמתקשים להירדם בלילה, שלא יוצאים מהבית, שלא נפגשים עם חברים שלהם, ואפילו מסרבים ללכת בבוקר לבית הספר. שניים מהם הם ילדיה של ש’.

“הילדים שלי, בני שבע ועשר, סובלים מחרדות. לכל אחד מהם, ובעיקר לקטן, יש קשיים בשינה ובתפקוד, וגם קשיים מול חברים”, היא משתפת בריאיון לאולפן ynet, ומספרת כי בנה הצעיר חווה בעבר חרדות שונות, שהתעצמו בתקופת הקורונה. אחותו, לעומת זאת, עברה לדבריה שינוי לאורך ימי המגפה, וכלל לא חיובי: “מילדה נורמטיבית לחלוטין, נהדרת ושמחה ועם המון חברים, היא הגיעה למצב שהיא חוששת ללכת לבית הספר. היא לא יודעת איך להתנהל שם ביום-יום.

“הם יכולים פתאום לעצור הכול אם הם שומעים רעש כלשהו, יש להם נפילות מתח”, היא מוסיפה, “אין להם שום רצון להיפגש עם אחרים, ללכת למסגרות או אפילו לצאת מהבית. אין להם בעצם את האפשרות להיות ילדים. והכי קשה זה לנסות לקבל איזשהו מענה מהמערכת. זו הבעיה הכי גדולה”.

ש’ מספרת על ניסיונות תכופים לקבל מענה מצד מערכת הבריאות, ומתארת את המאמצים לקביעת תורים לאנשי מקצוע מתאימים שיוכלו לסייע.

“ניסיתי גם בקופות החולים, וגם באופן פרטי, אין תורים ואין תשובות. בעד שום סכום כסף”, היא אומרת. “בסופו של דבר הגעתי לאבחון מטעם עמותה כלשהי. הוא נמשך כרבע שעה, ובסופו נתנו לנו מרשם לתרופה אנטי-פסיכוטית, אחת החזקות שיש לילדים היום. אני לא בטוחה כמה שיקול דעת היה מעורב בנתינת המרשם הזה, ואני גם לא משתמשת בו.

“אנחנו כבר שנתיים במצב הזה, ובלי מענה רציני משום גורם, פרטי או ציבורי”, היא טוענת, “לא משנה באיזה אזור בארץ אני מחפשת, התשובות שאני מקבלת הן שאין מקום לקבל ילדים לטיפול. בינתיים, הילדים ממשיכים לסבול. כל שינוי הכי קטן בשגרת היום, כל בידוד וכל רגע שהם לא במסגרת, עלול להביא התקפות זעם, או לגרום להם לשקוע במסכים ולא לצאת מהבית. מה שעובר עליהם נע בין זעם גדול, לבין עצבות גדולה. אני מוכנה להתגייס ולשלם מה שצריך, רק שיחזירו לי את הילדים שלי”.